אמיר אורלי – סיפור אישי

הצלחתי להוריד 30 ק"ג בלי דיאטה ובלי ניתוח ואני שומר על המשקל כבר כ 9 שנים.
אז מה סוד הקסם? איך עשיתי זאת?

הכל התחיל לפני כאחת עשרה שנים או בעצם איי שם בפברואר 1990 , שזה באלף הקודם.

סיימתי טירונות והמשקל הראה 68 ק"ג, משקל שמתאים למדדים הנורמטיביים כי הגובה שלי הוא 173 ס"מ. לאחר הטירונות שובצתי להיות 'קשת' (מוכ"מ), שבפועל זה תפקיד מאד נחמד ומאתגר בו יושבים כל לילה מול מסך קטן ושומרים על גבולות הארץ, אבל עם בעיה קטנה לפחות מבחינתי – כדי להישאר ערני ולא להירדם פשוט אכלתי כל הזמן ובעיקר ג'אנק פוד כמו חטיפים, וופלים, עוגות, שתייה מתוקה בעיקר קוקה קולה וכל דבר טעים שעולה לכם בראש כרגע.

תוצר הלוואי של כל הארוחות הללו היה עליה במשקל באופן עקבי ולאחר כשלוש שנים המשקל הראה 85 ק"ג. בקיצור בצבא עליתי 17 ק"ג אבל זה לא ממש הפריע לי כי מטבעי אני אדם שמח ומאושר, ולטעמי נראיתי טוב.

לאחר הצבא, כמו רבים אחרים, יצאתי לטיול של 8 חודשים בדרום אמריקה במהלכו כנראה ירדתי קצת במשקל – לפחות לפי הבגדים – כי לא נשקלתי, לך תמצא משקל בגסט האוס בצ'ילה…. כשחזרתי לארץ, התחלתי ללמוד והמשקל התחיל לעלות גם – הגעתי ל 89 ק"ג. (הלוואי והציונים שלי היו כמו המשקל ). באותה תקופה עבדתי כראש צוות בידור בבית מלון ורקדתי מדי שבוע סמבה, וכלל לא התייחסתי לנושא המשקל.

לקראת סוף הלימודים הכרתי את מיכל, אשתי לעתיד, שלא הפריע לה משקל היתר שלי. בילינו לא מעט ויצאנו להרבה מסעדות. לאחר כשנה וחצי כשהצעתי לה נישואים, החלטתי, כמו לא מעט אנשים, שלקראת אירוע, במקרה זה החתונה, צריך להיות הכי יפים וחטובים שאפשר, אז נכנסתי למשטר של דיאטה וירדתי ל 80 ק"ג אבל ….

מכירים את המושג אקורדיון ? פעם עולים במשקל ופעם יורדים, אחרי החתונה הגיעה שוב העלייה.

השנים עוברות, מיכל נכנסת להריון ואני מזדהה איתה ואוכל יחד איתה ועם החשקים שלה. הילדים נולדים, מיכל חוזרת למשקל הרגיל שלה ואני ממשיך לתפוח לאט לאט אבל בטוח, עד שבשנת 2005 המשקל הראה 96 ק"ג ונראיתי "קצת עגלגל ", ובמילים אחרות ופחות נעימות – שמן!!!

החלטתי שאני חייב לעשות משהו והפתרון היה להתאמן כי אם מתאמנים "שורפים" קלוריות ויורדים במשקל. זאת הייתה החלטה לא פשוטה עבורי כי הייתי בטטת כורסה, שהספורט היחידי שעשיתי היה לעביר ערוצים בשלט, ועבדתי בעבודה בחיפה מה שחייב אותי לצאת מוקדם מהבית בחולון כל יום – למי יש כוח אחרי יום עבודה מתיש לצאת מהבית כדי להתאמן. למרות זאת, החלטתי לנסות, ונרשמתי לסטודיו של שוש עסיס, שהייתה גם המורה שלי להתעמלות בבית ספר היסודי, בתקווה שאתמיד להתאמן פעמים בשבוע.

אני זוכר את עצמי בסוף האימון הראשון, יושב בצד אדום וחסר נשימה אבל מאושר כי הייתי בטוח ש"שרפתי" לפחות 600 קלוריות ואפילו 1000 קלוריות. נגמר האימון, דידיתי הביתה שמח וטוב לב כי שרדתי את האימון וכמו כל אדם שמן, שהאוכל אצלו הוא מרכז החיים, ידעתי שאחרי האימון מגיע שלב האוכל.

כך זה נמשך, מצד אחד התאמנתי ורמת הכושר שלי עלתה משמעותית ומצד שני המשכתי לאכול כי שרפתי 1,000 קלוריות באימון. מדי פעם נשקלתי אך המשקל לא ירד אלא עלה, ושכנעתי את עצמי שזה בסדר "אני עולה במשקל בגלל שהשרירים שלי גדלים ושריר יותר כבד משומן אז אני כנראה בדרך הנכונה".

כך המשכתי להתאמן ולאכול 4 חודשים. בוקר אחד עליתי על המשקל בתקווה לראות שירדתי במשקל אבל קיבלתי אגרוף לפנים – המשקל הראה 100 ק"ג !!!
נבהלתי. האגרוף שחטפתי היה מאוד משמעותי. פעם ראשונה בחיי שאני רואה על המשקל 3 ספרות. באותו הרגע קיבלתי החלטה שזו תהיה גם הפעם האחרונה. החלטתי שהפעם אני עושה שינוי אמיתי – מפסיק לספר לעצמי סיפורים שאני שורף 1000 קלוריות באימון ושהמשקל עולה בגלל שהשרירים גדלים – והחלטתי שאני יורד במשקל ולא עוצר עד שאגיע למשקל של 70 ק"ג.

אמרתי לעצמי שאני משנה את אורח החיים שלי; אני לא עושה דיאטה כי כל דיאטה סופה להסתיים ואז אני אעלה שוב במשקל כמו בעבר. ועכשיו נשאלת השאלה איך אני יורד 30 ק"ג ? זה חתיכת משקל!

האמת שהצבתי לעצמי מטרה שאפתנית ולא פשוטה, וכדי להגיע אליה שמתי לי יעד קטן שהייתי בטוח שאוכל לעמוד בו – לרדת חצי קילו בשבוע, כלומר 2 ק"ג בחודש, שזה באמת לא הרבה לאדם שמן כמוני.

כלל ידוע הוא שכדי לרדת במשקל צריך להוציא יותר אנרגיה (קלוריות) ממה שמכניסים (אוכל), והיו לי שתי אפשרויות, הראשונה – להתאמן הרבה שעות כל יום, מה שלא היה ריאלי וגם לא הייתי מוכן לעשות, והאפשרות השנייה – לשנות את סוג האוכל שאכלתי עד עכשו.

בחרתי באפשרות השנייה והחלטתי לוותר על
– משקאות קלים או במילים אחרות קוקה קולה. הייתי מכור למשקה. שתיתי אותו כמו מים, בכל בילוי, בכל פינת רחוב – נמחק מהתפריט
– בורקסים מכל הסוגים והמינים. היתה לי מסורת שבכל יום שישי הייתי חייב לאכול אותם ואם במקרה יצא גם באמצע שבוע נפלא – נמחק מהתפריט
– פיצה – איזה כיף היה לרדת על מגש פיצה שהזמנתי הביתה – נמחק מהתפריט
– צ'יפס – אין כמו צ'יפס קריספי עם קטשופ ומיונז – נמחק מהתפריט

כל הג'אנק פוד נמחק מהתפריט והתחלתי להשיל קילוגרמים במשקל. הצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לי ובאמת ירדתי 2 ק"ג בחודש הראשון וכך גם בחודש השני והבאים אחריו.

אומנם התחלתי לרדת במשקל אבל במהלך הדרך עלו קשיים רבים, במיוחד שהתמודדתי עם זה לבד ללא ליווי מקצועי. לדוגמה , זה שהחלטתי לרדת במשקל לא אומר שאני יכול לשנות לכל משפחתי את אורח החיים, לא הגיוני להוציא מהבית את כל הממתקים של הילדים. הרי החיים ממשיכים ויש כל הזמן פיתויים, ולא רציתי לוותר על לצאת עם חברים למסעדות, ללכת לארועים, לסוע לנופשים. כמו כן בשלב מסוים נתקעתי והפסקתי לרדת במשקל, אומנם לא עליתי אך לא הצלחתי להמשיך לרדת. מה עושים? איך מתמודדים עם כל הקשיים וכיצד ממשיכים בדרך ליעד הנכסף?

הפתרון היה ברמה של תכנון יומי מה לאכול מתי וכמה והיא כללה התיחסות לאותם פיתויים שצצים כל פעם מחדש. מדי יום בניתי לי תפריט שכלל מה לאכול בארוחות הבוקר, הצהרים והערב, מה אוכלים ביום שיש ארוע/ מסעדה בערב, מה לקחת לעבודה, מה לשים בכריך, כמה גלידה לאכול (שעליה החלטתי שאני לא מוותר, כמובן שניסיתי לאכול גלידה דלת קלוריות עם 0 אחוז שומן, אך זה לא באמת ענה לי על הקול שבראש שאמר "אני רוצה לאכול גלידת שמנת אמיתית"). ברגע שהתחלתי לאכול על פי התכנון, חזרתי שוב לרדת במשקל.

אני מאוד אוהב קינוחים מתוקים (ולא דלי קלוריות) – גלידות, עוגות, שוקולד, וכדומה – ועליהם לא הייתי מוכן לוותר בשום אופן, ולכן חיפשתי פתרון יצירתי שיאפשר לי להמשיך לרדת במשקל ולהשיג את היעד, ועדיין לאכול קינוח כל יום.

במסגרת התכנון הבנתי שבכל יום בו אתאמן, אוכל לאכול קינוח, מה שגרם לי להתחיל לרוץ עם חבר בחוף הים בימי שישי – כמובן שבהתחלה זאת לא ממש הייתה ריצה, כי רצתי בקושי קילומטר בקצב צב, ולרכב על אופניים בימי שבת. כך היו לי 4 ימים בשבוע בהם אכלתי קינוח.

התמדתי בתכנית, עמדתי ביעדים השבועיים והחודשיים, ולאחר שנה וחצי הגעתי למטרה הנכספת – ירדתי 30 ק"ג !!! השלתי 30% ממשקל גופי. התהליך שעברתי היה איטי והדרגתי ובזכות אכילה מסודרת ונכונה, הצלחתי לסגל אורח חיים בריא שמלווה אותי עד היום.

הירידה במשקל הקלה עלי את האימונים, דבר שיצר אצלי לאט לאט אהבה גדולה לספורט והפעם לא כצופה בטלוויזיה.

לאחר שסיימתי לרדת במשקל, תחושת הצלחה יצרה אצלי אמונה אישית שבעקבותיה הצבתי לעצמי יעדים חדשים, והפעם מתחום הספורט. כאחד שאוהב להציב לעצמו אתגרים (שלסביבה נראים לעיתים הזויים), היעד הראשון היה להשתתף בתחרות טריאתלון ספרינט שכללה 750 מטר שחיה, 20 ק"מ רכיבה, 5 ק"מ ריצה – באותו זמן לא נראה ריאלי לאדם שבקושי רץ 5 ק"מ, קצת רוכב בטיילת בימי שבת ולא מתאמן בשחייה. סיימתי אותו בשמחה ובגאווה שהצלחתי להשיג יעד נוסף, ולא משנה תוך כמה זמן עברתי את קו הסיום…

(לסקרנים – לקח לי לסיים את התחרות בשעה ו 35 דקות).

והיעד הבא היה 4 חודשים לאחר מכן – להשתתף ולסיים טריאתלון אולימפי, 1.5 ק"מ שחיה, 40 ק"מ אופניים, 10 ק"מ ריצה, ועמדתי בו בהצלחה.

לאחר שסיימתי את התחרות, אמרתי לעצמי "נגמרו המטרות הספורטיביות", עד שחבר הציע לעשות יחד איתו את תחרות 'איש הברזל' באילת. התחרות הזו כוללת 3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים, ו 42 ק"מ ריצה. שאלתי אותו מה זה אומר מבחינת שעות אימון, הוא ענה שלא הרבה כ 12 שעות בשבוע לאורך 8 חודשים ונעשה זאת יחד. בפועל הוא צדק רק לגבי מספר החודשים. שעות האימון השבועיות הגיע לכ- 20 , ולגבי זה שנתאמן יחד הוא החליט לפרוש אחרי 4 חודשי אימון.

למרות זאת, החלטתי להמשיך להתאמן לבד לתחרות המאתגרת והקשה. וב 20 בינואר 2012 השתתפתי וסיימתי את תחרות ISRAMAN – איש הברזל באילת. זה לקחת לי 15 שעות וחצי.

מספר ימים לאחר התחרות, ובזכות ההצלחה שחוויתי מכל התהליך שעברתי בשנים האחרונות, קיבלתי החלטה משמעותית בחיי – אני רוצה לתרום ולעזור לאחרים לעשות שינויי באורח החיים, כפי שאני עשיתי, תוך שימוש בכל הידע הכלים והניסיון שצברתי במהלך התהליך האישי שלי.

עשיתי הסבה מקצועית והתמקצעתי בתחום. עזבתי את עולם המכירות וההייטק, הקמתי את חברת WIN תזונה ופעילות גופנית, ומאז אני יועץ ומנטור לאורח חיים בריא, מרצה בבתי ספר וארגונים עם ההרצאה "הקול שבראש – כיצד הופכים רצון להצלחה", מאמן אישי ומאמן קבוצות ריצה.

האמת שאם לפני 12 שנה היו אומרים לי שזה מה שאעשה בעתיד, הייתי עונה "השתגעתם? הסיכוי שאזכה בלוטו בלי לשלוח טופס הרבה יותר גדול …". הרצון, ההצלחות הקטנות, הנחישות וההתמדה ובעקבותיהם האמונה העצמית, שינו את אורח חיי.

אם הגעתם עד לכאן, אני משוכנע שיש לכם שאלות! כתבו לי בדף הפייסבוק: WIN – תזונה ופעילות גופנית, או חייגו אליי ואשמח לשוחח: 077-3621621